PHOTO-2023-03-01-18-29-34 (1)

 

הדוכיפת (The Hoopoe, Upupa epops), היא מין עוף מיוחד במינו במראהו (כרבולת מיוחדת לראשו ועיטור "זברה" לכנפיו). לדוכיפת התנהגות ייחודית הקושרת אליה אגדות ומסורות קדומות כבר מתקופת המשנה והתלמוד. יחד עם זאת הופצו גם דעות קדומות בתקופות הערביות במזרח התיכון אשר הביאו ללכידת פרטים רבים ממנה, כך שנרקחו מדמה ואיברי גופה השונים מעין תרופות, כסגולה נגד חולאים שונים ומשונים. המצרים הקדמונים החשיבוה לעוף קדוש ותיארו אותה בהירוגליפים, בציורי-קיר ותבליטים. עוף זה הוגדר לאחר קמפיין מאוד מתוקשר כ"ציפור הלאומית" של ישראל (35% מהבוחרים בחרו בה). לא רבים מודעים לעובדה כי הדוכיפת מועילה מאוד לאדם בהיותה מדבירה ביולוגית של מזיקים לחקלאות כמו פרוקי-רגליים, מזיקים וטפילים שונים על העצים ובשדות.

רקע כללי:

הדוכיפת משתייכת למשפחת הדוכיפתיים (Upopidea) והיא ייחודית בלבושה, במעופה ובהתנהגותה. מלבד הכרבולת המפוספסת המעטרת את ראשה, גופה חום-כתמתם, המנוגד לחזות כנפיה הרחבות והמעוגלות בצבעי שחור-לבן, כזברה. מקורה העדין הוא ארוך, צר ומכופף קלות כלפי מטה. עיניה ממוקמות בקדמת פניה ופתחי אוזניה מצויים מעט קדימה (כנראה לאיתור טוב יותר של חרקים מתחפרים, כערצבים). הזוויגיות דומה (הזכר טיפה יותר מבריק בצבעיו). אורך-גופה של הדוכיפת 25-28 ס"מ, משקלה 40-60 גרם ומוטות כנפיה: 44-48 ס"מ. לרוב נצפית בבודדים או בזוגות בעונת הקינון ואילו רק לעיתים מסוימות כמו בעונות המעבר נצפים חבורות גדולות יותר המתגודדות יחדיו. הלינה לרוב על עצים או מצוקים. הדוכיפות נוהגות לבצע מקלחות חול, מים ושמש, אך גם "מקלחת נמלים" (Anting) על מנת להיפטר מהטפילים בגופה.

מיון ושמות:

בעבר הוגדרה הדוכיפת כמונוטיפית (בעלת מין אחד הכוללת לכול היותר מספר זנים). כיום כלולים בה 3 מינים דיי דומים במראה ובהתנהגות (דוכיפת מצויה, Upupa epops "דוכיפת סנגלית" Upupa senegalensis ודוכיפת מדגסקר, Upupa marginata).  "דוכיפות עצים", Phoeniculidae מאפריקה אינן כלולות במשפחה זאת. ההבדלים ביניהם לבין שאר זמי הדוכיפת הם מינוריים, במיוחד בשירה, בגודל ובעוצמת הגוונים. שמה המדעי (מלטינית עתיקה) הוא אונומטופאי, כצליל קריאותיה.

שמה העברי של הדוכיפת הוא מקראי, והיא זוהתה ככזאת במרבית המסורות הידועות, לרבות תרגומים חשובים כמו "תרגום השבעים" והוולגטה (היו פרשנים כמו רש"י, שדווקא זיהו את הדוכיפת התרנגול או הטווס כמועמד ראוי לדוכיפת המקראית, אלא שזו כנראה טעות, שהרי עוף זה נכלל בספר ויקרא ברשימת העופות הטמאים). פירושים אטימולוגיים שונים הוצעו לפירוש שמה המקראי, כמו גם אמונות ואגדות שונות למכביר. במצרים הקדומה (מעבר להירוגליפ  בדמותה) צוירה  וגולפה דמותה של הדוכיפת בקברים, כמו באתר בני חסן (Bani Hasan) מהשושלת ה-12, ושמה נקשר למוות והלידה מחדש. על פי מסורות קדומות, כמו למשל בפרס, הדוכיפת מסוגלת לזהות מבעוד מועד סערות ברקים ורעידות אדמה כ-10-12 שעות בטרם יתרחשו, ויש המגדילים לסבור כי ביכולתה של הדוכיפת לזהות מים תת-קרקעיים. נזיר וכימאי דומיניקני מימי הביניים (מגלה את היסוד ארסן), ציין כי הדוכיפת שומרת בקינה אבן מאגית המכונה Quiritia אשר חושפת סודות ומייצרת הזיות בני-אדם הנחשפים אליה. נראה שהאמונה הזאת מושאלת מהכתוב בתלמוד (חולין ס"ג). פליניוס הזקן בתקופה הרומית, כמו גם הערבים במצרים בתקופות הקדומות האמינו בסגולות מרפא הגלומות בחלקי גופה השונים, ומדמה  נרקחו תרופות מתאימות (כמו נגד עיוורון ולחשים משתקים) שהיו מאוד מבוקשות בקרב המאמינים האדוקים.

תפוצה בעולם:

שניים מהמינים הם אפריקאים (המין המצוי באזורנו,  Upupa epops מצוי גם במזרח התיכון וצפון אפריקה ואפילו מזדמן לאלסקה) והמין השלישי, אנדמי למדגסקר ומכאן שמו.

תפוצה בישראל:

הדוכיפת מצוייה בכול אזור האקלים הים-תיכוני (בעיקר במרכז הארץ וצפונה), אך גם בבתות הספר ובנווה המדבר. ישנה אוכלוסייה מקייצת שמגיעה אלינו באביב מאפריקה ודוגרת ברבבותיה.

בית-גידול:

הדוכיפת מעדיפה בבירור אזורים עירוניים וכפריים, פארקים, מדשאות, שטחים חקלאיים, אך גם הרים (ואפילו בגבהים אלפיניים, כמו בהימליה). המין הסנגלי מעדיף דווקא אזורי סוואנה.

מזון ושיטות צייד:

עיקר מזונה של הדוכיפת הוא חרקים (בעיקר ארינמלים, עשים, פרפרים, ערצבים, צרצרים, ציקדות, חרגולים, חגבים, נמלים וחיפושיות), זחלים (לרבות "טוואי התהלוכה" הגורם למחלת הסרפדת) ותולעים עסיסיים, אך לא בוחלת בזוחלים קטנים (כמו לטאות קטנות), דו-חיים קטנים וגם פירות יער וזרעים. שיטת הצייד שלה מורכבת מחיפוש תוך הליכה על הקרקע, עצירות פתאומיות (כדי להקשיב לרחשי חרקים מתחת לקרקע או בתוך העשב, ותוך הטיית הראש הצידה). הדוכיפת חופרת בקרקע בעזרת המקור או רגליה החזקות. הטיפול בטרף הוא מיוחד. אם הוא לא נבלע בשלמותו והוא פריט גדול יחסית, הדוכיפת עשויה להטיחו לאדמה או על אבן על מנת להממו ולאחר מכן היא נוהגת להשיל חלקים מפריעים ולהותיר את הגוף הרך לאכילה.

נדידה ותעופה:

יציבה על פי רוב באזורי תפוצתה השונים לאורך כול עונות השנה, אך קיימות אוכלוסיות שנודדות אלפי קילומטרים, כמו אלה שנוהגות לקייץ במזרח התיכון, לרבות ישראל, והנודדות לאפריקה לחודשי החורף. האוכלוסייה נודדת בקבוצות של עד 25 פרטים. תעופתה פרפרנית, גלית, גמלונית ונמוכה בשדות, בינות העצים, גדרות-אבן ושטחי הבור.

רבייה:

הדוכיפת טריטוריאלית ומונוגמית, אם כי הקשר הזוגי נמשך לרוב רק לעונה אחת או שתיים. הזכר מפרסם בשירתו החלולה והמהדהדת את בעלותו על הטריטוריה ומנסה למשוך נקבה. מריבות טריטוריאליות מתרחשות בעיקר בעונת הרבייה בין זכרים שונים (המאבקים עלולים להביא זכרים שהפסידו לפציעות קשות בכנף, ואף עיוורון).

הדוכיפת אינה בונה קן ואינה אוספת זרדים!. היא מקננת בתחילת האביב בעיקר בנקרות וחללי עצים, מבנים נטושים, נקיקי טראסות, בארות ואפילו בעליות-גג ומתחת לרעפים. היא מאמצת בנקל תיבות קינון מלאכותיות עם פתח צר. היא לא מוסיפה חומרי קינון, למעט קרצוף תחתית הקן באמצעות המקור. הביצים מוטלות בטווח זמן של 4-12 ימים (בהתאמה לאזור הגיאוגרפי והגובה מעל פני הים, כשבמקומות הגבוהים והממוזגים ביותר מוטלות יותר ביצים).

בחיזור, פורשים הזוויגים את כרבולתם המרשימה (ולמעשה, גם בכול מקרה של התרגשות רבה  או סכנה מידית). הנקבה היא הדוגרת העיקרית על הביצים הכחלחלות בהירות, החל מן הביצה הראשונה ובמשך 15-18 ימים. בעת הדגירה הזכר מאכיל את הנקבה בפרוקי-רגליים שונים. הבקיעה אסינכרונית (ועל כן הבדלי הגודל בין הגוזלים קיים ולא כולם שורדים אם התנאים הקשים) ונמשכת  שבוע וחצי עד שבועיים. הטיפול בצאצאים מבוצע על ידי שני בני הזוג, לאחר שלב ראשון של דגירה בקן על ידי האם בלבד. הפריחה מהקן, לאחר 26-29 ימים (ככול שהפרחונים גדלים כך הימצאותם קרוב לפתח הקן גדלה על אף הסיכוי לטריפה).

הפרחונים מטופלים שבוע נוסף מחוץ לקן, לאחר הפריחה, ולומדים מההורים להתנסות בהישרדות בתנאים שונים. ראוי לציין, כי בנקבה הדוגרת (וגם בצאצאים מגיל ימים ספורים) מתפתחת בלוטה (uropygial gland) מעל זנבה המפרישה רפש כהה ומסריח כריח בשר רקוב בעת חדירת פולשים לא רצויים לקן, מה שמרתיע ומבריח אותם, וגם, למעשה מכסה את הביצים בשכבה אנטי-בקטריאלית כנגד זיהום, בשקערוריות מתאימות בשטח הפנים שלהן. באיום ממשי מתמשך משלבת האם גם ניסיונות עיקשים של מכות-מקור מהירות, פרישת זנב והשטחת כנפיים לקרקע תוך נשיפות ועוויתות כשל נחש. בעת מחסור מזון קיצוני הצעירים בצאצאים עלולים לרעוב למוות.

שמירת טבע:

הדוכיפת מוגדרת בסטטוס ללא חשש (Least concern). היא יודעת לנצל שפע מקורות מזון בבתי-גידולה בנופים המגוונים, המודעות לתועלת שהיא מביאה לחקלאות גבוהה\ מה שמביא להגנה עליה במרבית אזורי תפוצתה (למעט באזורים הנגועים בסטריאוטיפים בעייתיים כבמרוקו). האויבים הטבעיים שלה הם לרוב נצים מצויים ובזים (בעיקר, בזי חופים ובזים שחורים) הנוהגים ללכוד אותה בעת תעופה.

 

 

Facebook
Twitter
Email
LinkedIn

שמש עלי אדמות

שמש עלי אדמות / ד"ר מתי כהן אבן דרך מדעית נרשמה כאשר מדענים ערכו ניסוי במעבדות בסין בו הצליחו לייצר "שמש מלאכותית" אשר הגיעה לטמפרטורה

קרא עוד »