fbpx

המחסור במים בישראל-פייק ניוז של משבר אמיתי / ד"ר מאור כהן ועופר ניסים

מים 3

זוהי השנה החמישית שישראל חווה בצורת קשה, בעיקר בצפון הארץ. מצבם של נחלי ישראל והמאגרים לאחר הקיץ בכי רע והגיע הזמן לאמץ הנחות עבודה חדשות. המונח בצורת אינו מתייחס רק לצמצום כמות המשקעים השנתיים, אלא גם לפיזורם ברחבי הארץ ולאורך חודשי השנה. כמות המשקעים בישראל נמצאת במגמת ירידה ועל כך יש להוסיף שינוי במשטר המשקעים מבחינת זמן ומקום. יש לכך השפעה ישירה על הסביבה האקולוגית, על החקלאות ועל מאגרי המים הטבעיים של המדינה.

רוב הנחלים יבשים כמעט כל השנה (גם בשל מדיניות השאיבה), והמאגרים התת קרקעיים המכונים אקוויפרים, התרוקנו או הזדהמו בשל קצב שאיבה הגבוה מקצב מלויים במי גשמים. יותר מכל בולט המחסור במים בירידת המפלס של הכנרת, זאת למרות הפסקת השאיבה. הכנרת מתקרבת לקו השחור שמשמעותו העיקרית, עלייה בריכוזי המלחים במים והמלחתה בדומה לים המלח. מפלס הכנרת נראה לעין ולכן מעורר רגשות כמעט לאומיים. אך מי התהום הסובלים מנזק רב יותר זוכים להתעלמות כפי שציין יו"ר האגודה הישראלית למשאבי מים היוצא, דני קורצמן. רחוק מהעין, רחוק מהלב.

צילום: יגאל לוי Nrg

המחסור במים מתוקים אינו ייחודי לישראל. גם איראן ועיראק, תורכיה, פקיסטן, אפגניסטן, הודו וסוריה סובלות ממחסור עצום במים מתוקים לשתייה וחקלאות עקב ירידה דרסטית בכמות המשקעים. בעיראק, נהר החידקל כמעט התייבש לחלוטין, וניתן לחצות בין גדותיו בהליכה. בדרום איראן יבשו המאגרים ואין ביכולת המדינה לספק מים לאוכלוסייה.

הירידה במפלס ובאיכות המים באה לידי ביטוי במתיחות בינלאומית ובתסיסה פנים מדינית. גם מדינות מערביות כמו ארצות הברית, קנדה ודרום אפריקה סובלות מבצורת קשה, התייבשות מקווי מים וצמצום הזרימה בנהרות. בקליפורניה הוכרז משבר מים לאחר חמש שנות בצורת, למרות שבשנת 2017 כמות המשקעים הייתה מעל הממוצע, מאגרי המים לא התמלאו והמשבר נותר בעינו, מה שכנראה הוביל גם לסדרה של שריפות יער ולנזקים במיליארדי דולרים. בקייפטאון היו הפסקות מים ארוכות ומכסות מים לאזרחים לאחרת התרוקנות המאגרים והאקוויפרים.

מציאות שכזו היא נורת אזהרה לעתיד לבוא. תוצאותיהן של הבצורות באות לביטוי ביצירתם של גלי הגירה נרחבים אל עבר מדינות "שבעות" ועשירות, ולערעור מרקם החיים בהן, שינוי בתפרושת האוכלוסייה ונזק בלתי הפיך לטבע.

מקור: http://www.sustainability.org.il/home/news-updates/report-israel-warming-jan2011

ככלל יש לזכור שלמרות ששני שלישים מכדור הארץ מכוסים במים, רק 0.25% לערך הם מים מתוקים זמינים. אלו, בעיקרם, מי נהרות, אגמים ומי תהום, ההולכים ונעלמים במהירות. זאת בשל הגידול המהיר באוכלוסיית העולם וכפועל יוצא, עלייה בדרישה למזון, למי שתייה ולשימוש ביתי ותעשייתי. הבעיה העיקרית היא ששימוש במים הופך אותם באופן מיידי לשפכים. הדחת אסלות הופכת מים מתוקים למי ביוב שאינם ניתנים לשימוש חוזר ללא טיפול מקיף ויקר (שאינו זמין ברוב מדינות העולם). גם שאיבת יתר מהמאגרים התת קרקעיים גורמת להמלחת המים, הסובלים גם ככה מזיהומים שונים עקב פעילות האדם (כמו חלחול של דלקים, חומרי הדברה ותוצרי פסולת). כלומר, המים המתוקים הם משאב הולך ומתכלה במהירות.

הפקת המים בישראל נעשתה בעבר ברובה מהכנרת, הנחלים והמאגרים התת קרקעיים. אך כל אלה התרוקנו או זוהמו בעשורים האחרונים. התוצאה העיקרית היא פגיעה חמורה בערכי טבע, באקולוגיה ובסביבה, פגיעה בחקלאות וירידה באיכות המים. לאלה, כמובן, יש גם משמעות בריאותית, ערכית וגם היבט כלכלי: עלייה במחירי הירקות והפירות ובמחירי המים לצרכני הקצה.
שינויי האקלים בעולם הם בבחינת עובדה מוגמרת, אך משברי מים הם דווקא עניין של ניהול נכון של המשאב. במדינות עולם שלישי בהן הריבוי הטבעי הוא גבוה והחקלאות היא בסיס לקיום משפחה, או במדינות בהן יש מלחמת אזרחים או משבר כלכלי חמור, ניהול המשאב קשה יותר עד בלתי אפשרי. לכן יש לצפות להחמרה של בעיית המים ופרוץ סכסוכים קשים, מגפות של רעב ועוני.

מקור: גלובס

אך במדינות מערביות, מודרניות ועשירות כמו ישראל, קמפיינים לחיסכון במים נראים ונשמעים כמו תירוץ למדיניות כושלת, לחוסר סנכרון של המערכת וניהול קלוקל. באופן עקרוני, בעולם שיודע להפיק אין סוף משאבי אנרגיה (מתכלה ומתחדשת), במדינה עשירה, השוכנת לחוף ים, המשמעות של מחסור במים היא אחת: מישהו נרדם בשמירה. לדרוש מהאזרחים לחסוך במים, לדבר על הקצאת מים ועל הפסקות מים יזומות זה בבחינת ציון נכשל למערכת שלימה המנהלת את משק המים, ולעומדים בראשה.

העובדה שנחלי ישראל יבשים, ומשנות ה 60 ואילך, ההתייחסות אליהם היא כאל כתעלות ביוב פתוחות לשפכי תעשיה (המגיעים אל הים התיכון), שהכנרת עלולה להיעלם, ששמורות טבע שלימות נכחדות, שהמחסור במים מעודד התפשטות מחלות כמו עכברת – כל אלה הם תעודת עניות למדינה. משבר מים בישראל נעוץ בעיקר בניהול המשאב. שאיבות יתר בעבר, תפיסה והטיית מעיינות אל הרשת הארצית והצורך ההולך וגדל לספק ביקושים, הביאו את משק המים לגירעון של כ- 2.5 מיליארד קוב, שמשמעותם בפועל היא מחסור של למעלה מכלל הכמות הנצרכת בישראל בשנה שלמה. הטבע הוא כמובן הראשון להיפגע.

בשנת 2009 החליטה ישראל לנסות להיערך לשינויי אקלים, אך לא יישמה את ההמלצות להקמת מפעלי התפלה נוספים בעבר ודחתה בכך את ההיערכות הנדרשת משיקולי בחירות, שיקולים כלכליים ומדיניות של טמינת הראש בחול, וכך הגיעה אל עברי פי פחת. לקח למעלה מ- 9 שנים עד שהממשלה אישרה בחודש שעבר את תוכנית ההיערכות המדוברת ואימצה את ההמלצות של מסמך מעמיק בן 250 עמודים שנכתב בהובלתה של ד"ר סינייה נתניהו שהייתה עד לאחרונה המדענית הראשית במשרד להגנת הסביבה, המחייב שיתוף פעולה בין משרדי בכדי להיערך בהתאם לשנים הבאות.

מנגד, ישראל היא "מעצמת מים", המייצרת, מפתחת ומטמיעה טכנולוגיות מים המאפשרות ייצור של מים איכותיים בהתפלת מי ים, הרחקת זיהום ורעלים, טיפול בבארות שהומלחו, איתור דליפות מים והשבת שפכים. כ-80% ממי הביוב בישראל עוברים תהליך של טיהור והשבה, ומופנים בעיקר לחקלאות. בכך תופסת ישראל את המקום הראשון בעולם בהשבת קולחין. זה יפה, אך לא מספיק. מדינה ענייה במים החושקת בחקלאות, ראוי לה שתטהר 100% ממי הביוב, שהם תוצר קבוע ומתרחב של אזרחיה. הטיהור חייב להפוך את המים זמינים לכל גידול חקלאי, ולא להגביל את השימוש בהם לגידולי מטעים וכותנה על ידי העלאת איכותם. ניתן להזרים מים אלו בנחלים (כפי שעושה מט"ש שורק) ולהחיות סביבות אקולוגיות בתהליך התייבשות. אגב, טיהור של עוד 10% ממי הקולחין יחסוך פי שניים מכמות המים שיחסכו אם כל תושבי המדינה יתקלחו רק דקה אחת ביום. בנוסף, על החקלאות להתמודד במישור הכלכלי הבינלאומי עם תוצרים מיובאים. זה שנים ששולט בשוק הדגנים העולמי המונח "מים וירטואלים", מים המגולמים במוצרים המיובאים ממדינות עשירות במשקעים. אם החקלאים הישראלים אינם מסוגלים להתמודד לבדם בשוק העולמי בשל כדאיות כלכלית נמוכה ומחירי מים גבוהים, אין להם מקום גם בשוק המקומי. המדינה יכולה לעודד חקלאות, אך לא יותר מאשר כל מפעל פריפריאלי אחר.
מדינה ענייה במים, העושה שימוש במשאבי הטבע המעטים שלה על מנת לייצר תוצר חקלאי שיימכר לחו"ל, עושה עוול לתושביה ולסביבה. מה גם שלרוב לא מגולמים בו מחירי הפיצויים לחקלאים בשל משברי המים, סובסידיות על המים, עלות הנזקים הסביבתיים והאקולוגיים והעוול הנגרם לציבור החושק להשתכשך בשמורות טבע. נכון, לכולנו נעים לראות שדות ירוקים עד אופק. זוהי הגשמת הציונות. השאלה היא באיזה מחיר. עד לפני שני עשורים ניתן היה לקפוץ ביום קיץ חם למימי נחל בצת שבגליל. אך היישובים סביב הנחל שאבו את כל מי המעיינות לצרכי חקלאות ויבשו את הנחל והשמורה לחלוטין. ייבוא של דגנים, ירקות ומוצרי חלב ובשר ממדינות עשירות במים היה יכול לפתור את הבעיה בעיקר כשמדובר בארץ השוכנת על סף המדבר, ארץ שבה קיים איום תמידי בהקצאת מים לאזרחים. ודאי שאין כל היגיון בייצוא מוצרים חקלאיים המבוססים מים מתוקים.

מקור: גלובס

זמינות מי הקולחין לחקלאות יכולה לאפשר את המשך קיומה באופן חלקי, "לשחרר" לטבע את מי הגשמים ולאפשר לנחלים להשתקם באופן טבעי. בשנת 2004 התקבלה בישראל החלטה דקלרטיבית בדבר זכות הטבע למים שאף עוגנה במסגרת חוק המים, והוא הוכר כצרכן מים שאינו פחות בחשיבותו ממגזרי צריכה אחרים. נושא זה ניתמך גם בחוק המים בו נקבע כי שיקום ושימור מערכות אקולוגיות התלויות במים יעשה בעיקר באמצעות שיקום מקורות המים הטבעיים. מנגד, משום שהחזרת המים נעשית שלא בצורתה הטבעית, גוף המים הופך להיות צרכן עם מד מים שחל עליו קיצוץ בשעת משבר, שכן הוא מושפע גם מן השנה ההידרולוגית.
פתרונות המועלים עתה כגון הזרמת מים מותפלים לראשונה לכנרת במנהרה, הזרמת מים לנחלים נבחרים ושחרור מבוקר לטבע של משקעים תוך הגדלת היצע המים המותפלים, הגדלת יכולות הטיפול בקולחין והשבתם לטבע ולחקלאות הינם כנראה הדרך הנכונה. נשאלת השאלה, מדוע אם כן כמעט בכל תחום מתנהלת המדינה, כדבר שבשגרה, ממשבר למשבר, ומנסה לנהלו בדיעבד ולא בצורה של חזון והיערכות מקדימה? מה יהיה כשיהיו פה עשרה מיליון אזרחים.

סגירת תפריט
×
×

עגלת קניות