מחירי המזון בעולם הם כמעט בגדר נס. למרות הגידול המהיר באוכלוסיית העולם, צמצום משאבי המים, משאבי הקרקע ועלייה במחירי הזרעים (בעיקר בשל המונופול העולמי "מונסנטו"), עפ"י האו"ם, מחירי המזון כיום (כאשר אוכלוסיית העולם עומדת על 7.3 מיליארד בני אדם), דומים למחירי המזון בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-120, כאשר אוכלוסיית העולם הייתה קצת יותר ממחצית (כ-4 מיליארד בני אדם) – ראו גרף. איך זה ייתכן, וכיצד הדבר מתאים לנתון המתייחס למספר הרעבים בעולם?
הפיתרון מיוחס בעיקר לתהליך המהיר של הגלובאליזציה שהתרחש ב-25 השנים האחרונות, קריסת הגבולות המדיניים, יצירת שוק עולמי משותף, ייעול תהליכי העברת סחורות וכספים, צמצום המרחקים ויצירת אינטרסים משותפים כמו גם שפה משותפת. במקביל, הלכה והצטמצמה תפישת "ביטחון המזון" שהייתה מקובלת במערכת העולמית הדו קוטבית שאחרי מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו, ועד תחילת שנות ה-90, העולם היה מחולק לשניים, הגוש המערבי בראשות ארה"ב והגוש הסובייטי בראשות בריה"מ. התחרות בין הגושים כמו גם ההשקעה העצומה במשאבים צבאיים, הסיתה את תשומת הלב בעולמית משלל בעיות, והרחיקה את הפתרון לפערים העצומים בין המערב לעולם השלישי שנגרר אחרי המעצמות.
מאמצע שנות ה-90 הפכה המערכת לרב קוטבית עם התחזקותן של מדינות כמו סין, יפן, הודו, ברזיל, התפרקותה של בריה"מ ויצירת האיחוד האירופי. כל אלה הביאו לפתיחת הגבולות ולהזרמת הון, מידע, כסף, טכנולוגיות ומהגרי עבודה בין המדינות. תפישת ביטחון המזון נחלשה ומדינות הפסיקו להישען על גידול עצמי של מזון והחלו לסחור במשאבים תמורת מזון, עם מדינות בהן ייצור המזון הוא זול, אין להן מחסור במים או קרקע, וטכנולוגיות מזון מתקדמות החליפו כוח אדם יקר ולא יעיל.
עם הזמן התפתחו הגידול בחממות, שימוש בטפטפות ומים ממוחזרים, בקרה ממוחשבת של המליחות בקרקע, הטיפול מחלות צמחים, השימוש במים, ובקרה על טמפרטורת האוויר. יש שיפור משמעותי בשימוש בדשנים (ובעיקר הפסקת השימוש בחומרים רעילים כמו DDT), צומצם השימוש בחומרי הדברה על ידי חיזוק הצמח באמצעות הנדסה גנטית, ייצור זרעים עמידים, חומרי ההדברה הפכו יעילים יותר והוגבר השימוש בהדברה ביולוגית. כל אלה הביאו ליצירת עודפי מזון, בעיקר דגנים, ויצרו מגמה של ירידת מחירים, כזו הנמשכת עד היום.
מה שנותר בצד הוא ההיבט האקולוגי. האכלתם של מיליארדי בני אדם כרוכה בהשפעה סביבתית גדולה ובחיסול סביבות אקולוגיות רבות כמו בירוא יערות הגשם לצרכי פינוי שטחים חקלאיים רבים, הרס הסביבה הימית בשל עודפי דייג והרס האקוויפרים בשל חלחול חומרי הדברה ודשנים לקרקע.
למרות כל אלה, ישנם עדיין חברות רבות בעולם הסובלות מרעב, זאת למרות ייצור עודפים של מזון והשלכתם. הייתי מסתכן ואומר שזהו המחיר שמשלמת האנושות תמורת שמירה על מחירי מזון גבוהים. העברתם של עודפים מזון לחברות עניות ולא מפותחות עלולה לפגוע בסחר העולמי הגלובאלי של ענף זה ולהוריד את מחיריו עד כדי חוסר כדאיות כלכלית.
אף על פי כן, ישנן עדיין מדינות, כמו ישראל, אשר ממשיכות לנקוט בתפישה המיושנת של ביטחון מזון, מחשש שבעת צרה מדינות העולם תפעלנה לחצים לשינוי מדיניות, על ידי הגבלת ייצוא המזון לאזור. תפישה זו גורמת לכך שלמרות שישראל מעידה על עצמה כמוגבלת במשאבי קרקע ומים, היא נוטה לגדל גידולים חקלאיים התואמים לאקלים קר וגשום יותר, כמו למשל משקי חולבות וגידולי שדה. נכון שכיום השימוש במים מטהורים גדל ויחד איתו ייבוא המזון ממדינות אחרות, אך עדיין מדינה היושבת על ספר-מדבר ועוברת תהליכים של מדבור, חייבת לחשב מסלול מחדש ולבחון מהם הנזקים הסביבתיים של גידול חקלאות בתחומה. אנו חייבים לשאול את עצמינו, האם, נניח, אנו מוכנים להקריב את כלל נחלי ישראל והסביבות האקולוגיות שלהם עבור מים המועברים לחקלאות?
