לפני עשור חצתה האנושות לראשונה קו היסטורי כאשר חצי ממנה הפך לאורבאני, שוכן ערים. רבים רואים במגמת העיור חסרת התקדים וחוצת הגבולות כתופעה מבורכת, בה בני אדם רבים נמלטים מן העוני, הבורות והניוון של חיי הכפר לטובת הזדמנות חדשה בערים הצומחות. עם זאת, יש מי שבוחנים בדאגה את מימדי העיור ואת השלכותיו בפועל ונבהלים מהעתיד (הקרוב) הצפוי של אנושות אורבאנית. דאגתם אינה עולה ביחס לערים מערביות ומפותחות, אלו שאנו לרוב מעלים לנגד עינינו במחשבה על "העיר," למשל, ניו-יורק, לונדון, או תל-אביב. הדאגה עולה ביחס לאותן ערים שהן מוקדי הצמיחה וההתפשטות המהירים והבולטים ביותר בעולם כיום, ערי הענק – "מגפוליס" – של הדרום הגלובאלי. מקבצי ענק אלו של בני אדם, מבנים ותשתיות קולטים לתוכם אלפי מהגרים חדשים מדי יום, מתפשטים וזוחלים אל סביבותיהם, בולעים עיירות וכפרים שבעבר היו מבודדים וכעת מתמזגים אל תוך רצף מפותח המשתרע לעיתים מאופק עד אופק. מה שהיו לפי מספר עשורים עיירות וערים בינוניות, למשל, במקו (מאלי), קינשסה (קונגו) או לאגוס (ניגריה), הפכו תוך דור או שניים לקונגלומרטים עצומים בני עשר או עשרים מיליון תושבים.
המגלופוליס האופייני מכיל ליבה מפותחת, קטנה ויוקרתית, כשסביבה משתרעות שכונות הסלאמס. במקומות שונים הסלאמס מכונים באורח שונה – באסטיס (הודו), קולוניות (מקסיקו), פאבלות (ברזיל), אשאוויאט (מצרים) או קאמפונג (אינדונזיה). במקרים רבים שכונות אלו מאכלסות את מרבית תושבי המגלופוליס. הליבה, כפי שמקובל בעיור המערבי-מודרני, מתפתחת בתצורה מתוכננת ומונחה מלמעלה, בעוד הסלאמס מתפתחים באופן הנדמה לעיתים ככאוטי, כזה המורכב מאינספור יוזמות מבודדות מלמטה, ללא התוויה של מתכננים, פקידים או פוליטיקאים. ברוב המקרים, הם מתפתחים גם בניגוד לחוקי התכנון והבניה ויחסי הקניין, כשתושבי הסלאמס פולשים לקרקעות פרטיות או קרקעות מדינה. תושבי הסלאמס הם לרוב העניים ביותר, המרוששים המאיישים את המעמדות הנמוכים ביותר בחברה עניה ממילא, שבונים את בתיהם מתערובת של חומרים וחפצים שהם מלקטים ממזבלות ומשולי אתרי בניה, כגון שאריות פח, בלוקים, קרשים ויריעות בד. הסלאם הטיפוסי צפוף, מזוהם, שורץ מזיקים, נגוע במחלות קשות ומנותק ממרבית השירותים והתשתיות הממשלתיים הנתפסים בעינינו כבסיס לחיים המודרניים, בהם ביוב, חשמל, מים, פינוי אשפה, כבישים, בתי ספר ומרפאות. לעיתים מאות בני אדם חולקים ברז יחיד או מושב אסלה בודד, מצב המביא אותם לשתות מים מזוהמים ולהתפנות בשטח הפתוח הסמוך, מה שמגדיל כמובן את חשיפתם למחלות קשות. למרות מיעוט בולט בנתונים אמינים בנושא, מומחים מעריכים כי אוכלוסיית הסלאמס ברחבי העולם כיום עולה על מיליארד בני אדם.
"תחילתם של הסלאמס בגיאולוגיה גרועה" (מייק דייוויס). מאחר והקרקעות האיכותיות והמרכזיות סביב הליבה כבר נמצאות בשימוש ולכל הפחות נשמרות בקפדנות על ידי בעליהן החוקיים, העניים מאתרים את הקרקעות השוליות, הלא יציבות והמסוכנות ביותר, אלו שאיש לא ייאבק עליהן במידה ויעשו בהן שימוש. אופייני לראות את הסלאמס צצים לאורך ובסמיכות לכבישים ראשיים ומסילות ברזל, מצטופפים סביב מפעלי תעשיה מזהמים ומזבלות עירוניות. אזורים "אטרקטיביים" נוספים עבורם הם שולי נהרות מזוהמים ופשטי הצפה או מדרונות תלולים בהם לא ניתן להציב יסודות יציבים והם מועדים למפולות. לעיתים ההשתלטות על הקרקע נעשית בחשאי, כשמספר שותפים או משפחה בודדת מקימים בקתה רעועה החבויה מאחורי קפל קרקע או מבנה ישן, ובהדרגה מצטרפים לצידם מתנחלים חדשים. בהקשרים אחרים, ההשתלטות על הקרקע נעשית באופן מתוכנן על ידי קבוצות ענק מאורגנות היטב, אשר תופסות קרקע שזוהתה מראש. במבצע "חומה ומגדל" הם בונים מבנים בן-לילה ומתכוננים לעימות אלים עם רשויות האכיפה במידה ואלו ינסו לבצע פינוי. במידה ושרדו את הימים הראשונים במקום, הם ממשיכים בהדרגה לעבות את היישוב עד לשלב בו הוא נדמה כחלק מובן מאליו מסביבתו ואיום האכיפה מתפוגג. הסלאמס זוחלים הרחק ממרכז העיר, מעצבים בכך את הזחילה העירונית של העולם המתפתח, שהשלכותיה על הרס השטחים הפתוחים חמורה אף יותר מן הזחילה העירונית במטרופולינים של העולם המפותח. לאגוס, כדוגמא, הכפילה את שטחה המפותח – רובו המוחלט פיתוח של סלאמס ללא יד מכוונת – בתוך עשור אחד בלבד.
תופעת הסלאמס הייתה מוכרת כבר בערים האירופיות המתועשות של המאה התשע-עשרה, אך זו הייתה שולית בהיקפה ומשמעויותיה. המפץ הגדול של הסלאמס התרחש בדרום הגלובאלי ובעיתוי מסוים מאוד: החל משנות השמונים, במקביל לתהליכים שנהוג להגדיר תחת הכותרות גלובליזציה או ניאו-ליברליזם. בעת זו החלו קואליציות של קובעי מדיניות וגופים בעלי אינטרסים לייצא את אג'נדת השוק החופשי בגרסתה הרדיקלית מהמערב אל העולם המתפתח. ברוב המקרים, החוב התופח של מדינות אלו לנושים במערב ובמיוחד לקרן המטבע העולמי שימש כמנוף לחץ עליהן להעביר את כלכלותיהן "התאמה מבנית," כלומר, בקווים כלליים, הפרטה, צמצום המגזר הציבורי, הסרת חסמים לייבוא, צמצום הסובסידיות ליצרנים המקומיים וצמצום מדיניות הרווחה לעניים. המרשם הכללי הזה, שסייע לרבות מהכלכלות המפותחות לצאת מהמיתון הכואב של שנות השבעים, היה ברוטאלי ובלתי יעיל בעליל עבור משקים בוסריים בעולם השלישי. כלכלות רבות התכווצו בחדות, האבטלה גאתה, השכר הריאלי צנח ועסקים פשטו רגל. ללא רשת הביטחון הממשלתית (שהוסרה בהתאמה המבנית), המוני העניים החדשים והישנים מצאו עצמם במלחמת הישרדות כואבת.
המכה הייתה קשה במיוחד במגזר הכפרי, שם חוואים קטנים נאלצו להתמודד מול תאגידים בינלאומיים שהורשו להיכנס ולהתחרות עמם בשוק הגלובאלי. התהליך הוביל לגל צונאמי של "עודפי כוח-אדם" חסרי כל, אשר פנו לערים הגדולות בתקווה לעתיד אחר. עם זאת, בניגוד לעריה של אירופה המתועשת, בערי העולם השלישי לא היה מגזר תעשייתי מפותח שזקוק לידיים העובדות. ההתאמה המבנית אף הובילה במקרים רבים ליציאת תעשיות, שכעת יכלו להתמקם בקלות רבה באתרים נוחים יותר ברחבי הגלובוס. המהגרים לא מצאו עבודה פורמאלית ולא זכו להשקעות בדיור ציבורי מממשלות שנדרשו לקצץ במעורבותן ברווחה (וממילא היו חלשות מכדי לספק את היקף הדיור הנדרש). התנחלותם בפאתי הערים הפכה למוצא אחרון. הם החלו מוצאים פרנסה דחוקה ברוכלות קטנה, בעבודה בלתי-פורמאלית וחסרת יציבות, בפשיעה ובזנות. במפליא (או שלא), תושבי הסלאמס הפכו בהדרגה לכוח עבודה חשוב בשרשראות הייצור הגלובאליות, תופרים פיסות ביגוד או מפרקים מכשירי חשמל ישנים לגורמים בעבור קבלני המשנה הנסתרים של התאגידים הגדולים – רק שעובדים אלו כעת, היו משוללים מתנאי העסקה סבירים, מהגנות החוק, נתונים לפיקוח וניצול קיצוניים בידי מעסיקים וראשי מאפיה מקומיים. אחוז עצום מתת-פועלים נשכחים אלו הם ילדים. אלו הם הביטוי המובהק ביותר – גם אם הנסתר והמוכחש – של השוק החופשי, כוח עבודה "גמיש," זול ולא מאורגן. הערכות שונות מדברות על כמיליארד אנשים המתקיימים בפחות משני דולר ליום. הסלאמס הפכו למיכלי ענק של עוני וניצול קיצוניים אלו.
כפי שהעבודה הבלתי-פורמאלית בעולם השלישי הינה הפתרון של השוק החופשי הגלובאלי לתביעותיהם היקרות של איגודי ומפלגות הפועלים במערב, הסלאמס, מסתבר, הם הפתרון לדיור ציבורי לפועלים – התנערות המדינה מהקצאת קרקע באמצעות "עצימת עיניים" כאשר העניים משתלטים על קרקעות שוליות והעמסת מלוא הנטל של דיור ואספקת שירותים בסיסיים על כתפיהם. זוהי תצורת הפיתוח האורבאני הצומחת ביותר בעולם כיום וכפי הנראה, הסלאמס יהיו צורת המגורים הבולטת ביותר של האנושות בעשורים הבאים. אם בעבר נדמה היה לחוקרים שמדובר בנחלתם של עניי הדרום הגלובאלי בלבד (תוך שלא מעט ביקורת והאשמה הופנתה כלפיהם, על תרבות של עצלות ואי ציות לחוק), אנו נתקלים היום יותר ויותר בזליגת התופעה אל תוך הצפון הגלובאלי. אם מדובר במדינות החוות משברים כלכליים ומשברי הגירה באירופה, למשל, יוון או ספרד, בעיירות הגבול של ארה"ב עם אמריקה הלטינית ובערי האוהלים של נפגעי משבר 2008, או בפריפריה הישראלית – המקרה המובהק ביותר הוא ההתיישבות הבדואית סביב באר-שבע. התרבותם של הסלאמס, במקום התמעטותם, מציבה סימן שאלה לגבי תפיסת הקידמה של העולם המודרני. היא גם מציבה סימני אזהרה ברורים לגבי התפרצות מחלות, אי משילות, ניצול ופשיעה, הרס שטחים פתוחים, זיהום חסר שליטה של שפכים ופסולת ביתית, וכמובן, תסיסה חברתית. תושבי הסלאמס הם הנפגעים העיקריים מתופעה זו אך השלכותיה רחבות הרבה יותר ובעלות משמעות עבור כולנו.
